Get Adobe Flash player
    דף הבית מוסיקאים יהודים בשואה

    מוסיקאים יהודים בשואה

    העיסוק במוסיקה על סוגיו השונים הוא אחד ממאפייניו של עמינו לדורותיו. רבים וטובים עשו קריירות גדולות ומצליחות בתחומי נגינה בכלים שונים,בניצוח ובהלחנה ואחדים הגיעו לרמה של הגדולים ביותר בתקופתם ואולי לאורך ההיסטוריה כולה. ארתור רובינשטיין, יאשה חפץ, יהודי מנוחין, אייזיק שטרן לאונרד ברנשטיין הם רק חלק קטן משמותיהם של מוסיקאים יהודים שהגיעו בעבר לצמרת העולמית בתחומם וגם כיום שמות כגון דניאל ברנבוים, פנחס צוקרמן, יצחק פרלמן  ואחרים מייצגים בגאווה את העם היהודי על בימות מרכזיות בעולם. לצערנו השואה שהכתה אנושות בעמנו לא פסחה גם על מגזר המוסיקאים שבתוכו, ובדף זה שבאתר אני מבקש להעלות על נס את אלה ששרדו את השואה כתוצאה מהיותם מוסיקאים ולציין בצער מוסיקאים שמזלם לא שפר ונספו בשואה. אם יש ביניכם גולשי האתר מי שיכולים "לתרום" סיפורים בתחום זה אודה להם עד מאד.

     

     

    עליזה זומר הרץ 1903-2014

    נר זיכרון לעליזה זומר ז


    עליזה זומר נולדה בשנת 1903 בפראג בירת צ'כיה. היא נשאה למוסיקאי לאופולד זומר בשנת 1931 ובשנת 1937 נולד בנה רפאל. עם פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה בתחילת המלחמה היגרה רוב משפחתה לפלסטינה אך היא נשארה בפראג. בשנת 1943 נלקחה עליזה ומשפחתה לגטו טרזינשטט . בעלה לאופולד נשלח לאושויץ והיא נשארה במחנה טרזינשטט ואחרי שהתברר למפקדי המחנה שהיא פסנתרנית הוטל עליה לנגן בפני עמיתיה האסירים  והיא שמחה לעשות כן כי ראתה בכך דרך לשמור על עצמה ועל בנה יחידה רפאל.בתום המלחמה שבה לפראג וב1949 עלתה לישראל. היא הייתה מורה בכירה באקדמיה למוסיקה בירושלים . בשנת 1986 היא עקרה ללונדון בעקבות בנה רפאל זומר שעשה קריירה מוצלחת של צ'לן. הוא עצמו נפטר בשנת 2001 אך היא נשארה להתגורר בלונדון ונחשבת כיום בעת כתיבת השורות (2011) לניצולת השואה המבוגרת ביותר שעדיין בחיים (בת 107 !!!) ונאחל לה כולנו אריכות חיים באיכות טובה כי וכפי שניתן יהיה להבין באמצעות מאמרים שנכתבו לדף זה ע"י שלוש מתלמידותיה – היא ראויה לאיחולים אלה. במאמר הראשון שנכתב ע,י אסתר מרום ישנו קישור לסרט יוטיוב מרתק, אל תחמיצו!

    כאמור את המאמרים הבאים כתבו אסתר מרום, שרה ארנסון ונועה הבר. מאמרים אלה שופכים אור על פועלה ואישיותה של עליזה זומר ולה בחרתי להקדיש את פתיחתו של הדף הזה שכאמור עיסוקו במוסיקאים יהודים בשואה.

      "לעליזה" – שיעור באופטימיות עבור מי שעברה את הנורא מכל.

     

     

    עליזה הרץ אישה גדולה מן החיים

    נכתב ע"י אסתר מרום (קריגר) 24.04.2011
     

    באזור יפיפה בלונדון, בדירת חדר קטנטנה הנמצאת בבניין מגורים משותף מתגוררת מזה כמה עשורים, אישה קטנת קומה, חייכנית עם עיניים בורקות, צנועה, מסבירת פנים ומרובת מבקרים.
    הרבה תמונות של אנשים תלויות על הקיר ומונחות על פסנתר עומד,שהוא במרכז הדירה. מיטה, 2 כורסאות פשוטות, ארון וטלוויזיה תלויה על הקיר. כמה עציצים והמון היסטוריה ואהבה באוויר. בדלת צדדית אפשר להבחין במטבחון קטנטן ובדלת שירותים. בחלק ניכר מהיום בוקעים מהדירה צלילי נגינה בפסנתר ואתה תוהה מי גר שם ומי המנגן? מסתבר שבדירה זו גרה אישה ושמה אליס זומר, או, כפי שהייתה מוכרת בתקופה שחיה שנים רבות בארץ בשם הגב' עליזה הרץ זומר. זו הייתה מורתי במשך כל שנותיי באקדמיה למוזיקה בירושלים. בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 באותה תקופה היא נחשבה לאחת המורות הטובות ביותר לפסנתר בירושלים.
    היום, רבים אינם מכירים את שמה, ואילו שהכירו אותה כמעט ולא זוכרים אותה.אין זה מפליא, מאחר שבחודש בנובמבר האחרון מלאו לה 107 שנים! היא מתגוררת כעצמאית בדירתה, מנגנת כמה שעות בכל יום, וזוכה בהרבה מאד ביקורים של תלמידיה לשעבר, ושל אנשים שעולים אליה לרגל כדי לקבל ממנה השראה, עצה, או רוצים לפגוש באדם בגיל זה עם עבר שכזה, ואופטימיות בלתי מובנת אחרי כל מה שעבר עליה!

    לפני חדשים מספר החלטתי לבקר אותה לאחר שלא התראינו למעלה מארבעים שנה, והקשר בינינו בשנים אלה היה מועט וקצר. נסעתי ללונדון עם בתי הצ'לנית, נרגשת מאוד, שכן, פרט לציפייה לפגישה עצמה, כמה אנשים המתקרבים לסגירת ששה עשורים בחייהם יכולים להכיר לילדיהם את המורה שלהם לפסנתר מהעבר הרחוק בחייהם?

                     

    אז... 1959                                                              ולאחרונה

     

    קשה לסכם את הביקור בכמה משפטים ורק אומר שהייתה זו אחת החוויות הגדולות בחיי.

    אם שוברט היה צריך לבחור באדם המתאים לביצוע שירו המפורסם והנפלא An Die Musik, אין ספק שהגב' הרץ הייתה זוכה בכבוד זה. המוזיקה היא הדבר שהייתה מרכז חייה מאז ומתמיד, והיא הדבר שמחזיק אותה עדין חיה ומחייכת, ומרגישה כל כך עשירה ומלאת סיפוק למרות כל מה שעבר עליה בחייה הארוכים.

    עליזה הרץ-זומר נולדה בפראג בנובמבר 1903 , והייתה אחת מחמישה ילדים בבית יהודי, תרבותי מאוד, דובר גרמנית. אמה הייתה פסנתרנית, חברת ילדות של מהלר. פרנץ קפקא ומקס ברוד היו בני בית אצלם.
    היא התחילה לנגן פסנתר בגיל 5. בגיל 32 פגשה את בעלה הכנר ליאופולד זומר (ששינה מאוחר יותר את עיסוקו). היא הופיעה בפראג ברסיטלים וכסולנית עם תזמורות, וניבאו לה עתיד מזהיר כפסנתרנית.
    בשנת 1937 נולד בנה סטפן והחיים נראו וורודים מתמיד, אלא שב-1939 נכנס היטלר לפראג, וב-1943 נלקחו עליזה, בעלה ובנם למחנה טרזייאן (יותר מאוחר היא ובנה הופרדו מבעלה שנילקח לאושוויץ וניספה שם, כמו בני משפחה נוספים). בזכות כישוריה המוזיקליים הורו לה להופיע בנגינה באופן קבוע במחנה הריכוז, וכן לבנהּ, שהופיע בשירה באופרה לילדים ואחר כך הפך ל"הופך דפים", וזה מה שהחזיק אותה אופטימית וחזקה. היא תמיד אמרה שאם יש מוזיקה במקום הנורא ההוא, יש שם בוודאי גם אלוהים.
    עם השחרור בשנת 1945 הצליחה עליזה להשתקם בפראג והמשיכה להופיע בקונצרטים, אך המצב הפוליטי הפך לקשה מאד והיא החליטה להצטרף ביחד עם בנה אל כמה מקרוביה בישראל שגילו להפתעתם שהיא בין החיים.
    עליזה הרץ זומר החלה ללמד באקדמיה למוזיקה בירושלים. בנה, סטפן, שינה את שמו לרפאל (זומר) ולימים הפך לצ'לן.
    בעקבות נישואיו עבר רפאל ללונדון, וכך בסביבות 1985 החליטה עליזה לעבור לגור בלונדון כדי להיות בקרבתו ובקרבת שני נכדיה. בשנת 2001 נחתה עליה מכה קשה נוספת, כשבנה רפאל נפטר, בזמן שבא לנגן בסדרת קונצרטים בישראל.
    עליזה אספה את עצמה מחדש והתחילה שוב לחייך, ולנגן, ולדבר עם אנשים, ולהלל את המוזיקה שהצילה את חייה ועדיין ממשיכה למלא אותם.
    עליזה הרץ היא ניצולת השואה המבוגרת ביותר החיה כיום. בשיחותינו המרגשות לפני חדשים אחדים היא הדגישה שוב ושוב עד כמה היא מאמינה שהאדם הוא טוב ביסודו,עד כמה היא מסתכלת על הטוב שבחיים ולא על הרע, עד כמה העולם מלא ביופי: בטבע, באמנות ובמיוחד במוזיקה, ועד כמה אנחנו, המוזיקאים, עשירים. כשאמרתי לה כמה אני מרגישה בת מזל על שהייתה לי הזכות להיות תלמידה שלה, ועד כמה אני אסירת תודה על כל מה שהקנתה לי, ואוהבת אותה על האדם שהיא, היא ענתה לי: "כשאתה נותן, אתה גם מקבל". אף טרוניה, אף התמרמרות. הדאגה היחידה ששמעתי מפיה הייתה ששתיים מאצבעות ידיה כבר לא מתפקדות וזה מאוד מדאיג אותה. היא סיפרה לבתי ולי בגאווה שלמדה לאחרונה במשך חודש יצירה קאמרית אימפרסיוניסטית כדי לנגן עם כנר, למרות שראייתה כבר "לא משהו".
    אין ספק שהגב' עליזה הרץ הייתה מאוד משמעותית בחיי המוזיקליים. יותר מאוחר, כשהמשכתי בלימודיי בחו"ל נוכחתי לדעת שוב ושוב איזה בסיס איתן הקנתה לי במוזיקה בכלל ובנגינת הפסנתר בפרט.
    לאלה מכם שיקראו שורות אלה, בין אם מכירים אותה ובין אם לא, וירצו לדעת עליה יותר, אני מפנה אתכם לשני מקורות אינפורמציה חשובים:


    1) לספר A Garden of Eden in Hell שנכתב על ידה בגיל 104 בגרמנית (ותורגם גם לאנגלית) ומתאר את חייה לפני המלחמה וכל תקופת המלחמה.

    2) וידיאו מרגש במיוחד שנדד ב-YouTube ונמצא בקישור הבא:
    http://www.genspot.com/Video/ShowVideo.aspx?video_id=333204

    כמו כן בטוחתני שמי שיקליק את שמה בגוגל ימצא סרטי וידיאו נוספים, כתבות ותמונות.

    מאד אשמח אם שמה יהיה מוכר בארץ והיא תקבל את ההערכה לה היא ראויה בזכות תרומתה רבת השנים לחיי הפסנתרנים הצעירים בארץ בתקופה שלימדה, וכן בזכות היותה מקור השראה עצום לכל מי שפוגש אותה עד היום.

    אני מאחלת לה עוד הרבה שנים אתנו, בבריאות טובה, ומקווה שתמשיך להקרין אופטימיות ואהבה על הרבה אנשים.

    אסתר מרום (קריגר).
    כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת     המדרשה למורים למוזיקה, מכללת לוינסקי.

    תמונות של עליזה שצולמו ב 11/2011 בביקור שערכתי אצלה לציון יום הולדתה ה 108



    להלן קישור אל ראיון של אסתר מרום על מורתה לפסנתר האהובה עליזה זומר הרץ כפי ששודרה בערוץ 10 בתוכנית חמש עם רפי רשף אוקטובר 2013 בעקבות מועמדות סרט על חייה לפרס האוסקר :

     (נא ללחוץ על התמונה לשם פתיחת הכתבה בחלון חדש...)

    כתבה על עליזה זומר בערוץ 10

     

    עליזה הרץ-זומר, המורה שלי לפסנתר

    כשאני עוצמת את העיניים, אני יכולה לראות בבירור את הידיים שלה על המקלדת.  הצפרניים היו רחבות וקצוצות ישר וקצר, והפרק האחרון שנשא אותן היה שטוח ורחב, כאילו התפתח אבולוציונית כדי להתאים מקסימאלית להקשה במנענעים.  העור של היד והאמה היה כהה, בגון הזית, עם שומות קטנות פה ושם.  היא היתה אישה קטנה, נמוכה ורזה, והידיים היו כאילו גדולות למידתה.  עם זאת, היתה בה רכות קשוחה, משהו מחבק ודורשני כאחד, שאי אפשר היה לעמוד בפניו.  העברית שלה היתה כמו של כל העולים החדשים אז, אבל לא צריך היה לדבר הרבה.  אני הבנתי לגמרי, היא ודאי סבלה מזה שלא יכלה לבטא את הדקויות אותן הרגשנו.  שפתה הראשונה היתה כנראה צ'כית, אך עם התלמידים (רובם צברים) ניסתה לדבר עברית, אם כי לעתים השתמשה בגרמנית, כמו לאוף – סולמות מהירים. 

    נולדתי בירושלים בשנת 1940, ולמדתי אצלה בשנות ה-50, במסגרת הקונסרבטוריון הירושלמי.  לאחר שנה-שנתיים, היא הפכה לדמות הנשית החשובה בחיי, אחרי אמי.  הייתי מאד מודעת לזכות הגדולה שנפלה בחלקי, להיות תלמידה שלה.  הבן היחיד שלה רפי למד בביה"ס שלנו, ועיקר מעלתו בעינינו היה כשרון החיקוי המדהים שלו – הוא היה מסמר המסיבות, בסטנדאפ קורע של המורים וכל דבר שזז.  הוא אמנם ניגן בצ'לו, אבל עד כמה שאני זוכרת, לא היה רמז לכך שייהפך לנגן בינלאומי.  היא היתה צריכה לפרנס את שניהם ולכן לימדה ילדים, למרות שהיה ברור שזה בזבוז.  הייתי מאד עסוקה – אמי היתה חולנית והיו לי שני אחים צעירים, הייתי פעילה בתנועה המאוחדת, ספורטאית וכו', ואף פעם לא היה לי מספיק זמן להתאמן.  אני זוכרת את המצב הכרוני של בושה ותסכול, כשהייתי מגיעה לשיעורים לא מוכנה מספיק.  היא לא כעסה, אולי הביעה במרומז אכזבה וצער,  אבל אני הרגשתי נורא – איך אני מעיזה לבזבז את הזמן שלה?! 

    היא היתה מורה מהאסכולה הישנה – טכניקה קודם כל, אח"כ הבנה, הבעה וכל השאר.  אילתור לא בא בחשבון, והתחום הזה באמת סבל.  אבל היסודות שהעניקה לי נשארו לי לכל החיים – ליהנות באמת אפשר רק אחרי עבודה קשה, זה בונוס על השקעה, לא דבר שקורה באקראי או נחטף "על הדרך".  כל זה היה ועדיין קיים עבורי הרבה מעבר לתחום המוסיקה, למעשה בכל תחומי החיים-  ההנאות המזדמנות טובות לרגע ונשכחות מיד, ואילו המשקע שנותר לאחר תהליך ארוך של אימון, ניתוח והרכבה מחדש הוא ההנאה הצרופה. בגיל שבו התאבון גדול והחושים ערים מאד, המוח פתוח והסבלנות מוגבלת, העיצוב העמוק הזה של השכל והרגש היה אחת המתנות החשובות ביותר שקיבלתי בחיי.

     

    עליזה זומר הרץ - מאת נועה הבר

       

    התרגשתי מאוד לקבל לפני מס' חודשים בדוא"ל את הסרט על אליס הרץ-זומר
    זיהיתי את מורתי לפסנתר מהאקדמיה למוזיקה בירושלים, דמעתי לראות את הגוף הבוגד, אך נלהבתי מהנפש הנאחזת בחיים ומנסה למצוא רק את הטוב שבהם.כשנגנה בידיים רועדות את הקטע מתוך "תמונות מהילדות",התרגשתי עד דמעות בזכרי כיצד עליזה הרץ שרה נפעמת כשנגנתי לה יצירה זו וגם כל יצירה אחרת  את רוברט שומן.
    "את נגנית שומן מוכשרת"-הגיבה.הפעם שלחו לי אותם חברים ששמעו את תגובתי על הסרט ששלחו אלי את תגובותיהן של שתיים מתלמידותיה של עליזה,ותיקות ממני שאחת מהן הכרתי(אסתר קריגר-מרום).
    נרשמתי לאקדמיה למוזיקה בירושלים בטרם מלאו לי 18 אביבים הגעתי מחיפה ב"טרמפים"לירושלים,כדי להשמיע באותה הזדמנות את מה שאנגן לבחינת הכניסה לאקדמיה.עליזה שמעה אותי ולאחר מס' הערות כלליות אשרה את התכנית.התרשמתי מנעימותה:קטנת קומה,עירנית ונלהבת. היתה מבוגרת ממורת הפסנתר שלי מהקונסרבטוריון בחיפה,שליוותה אותי אישית מאוחר יותר,לבחינת הכניסה.עליזה התנצלה בפניה שאין מתירים לה להיכנס לבחינה.

     הייתי תלמידה עם פוטנציאל גבוה,עסוקה בעיסוקים חברתיים ומתאמנת מעט ובכ"ז מצליחה להצטיין.כשהחלטתי על לימודי בירושלים,מורתי מהקונסרבטוריון בחיפה הסבירה לי שבאקדמיה אצטרך להתאמן לפחות 3-4 שעות ליום,שהרי נתקבלתי מתוך מכסת תלמידים שקבלו דחיה מצה"ל ועלי להוכיח את עצמי ולעמוד בתחרות ואני,זלזלתי באמרי:"בשום פנים ואופן!"
    שעור הפסנתר הראשון (וכמותו,רבים אחרים) במקום להימשך חצי שעה (פעמיים בשבוע) נמשך למעלה משעה.כל טכניקת הנגינה שלי שונתה,דרך השימוש בפדל וההתמקדות בפתרון בעיות טכניות בנגינה:איתורן בתוך היצירה המוזיקלית,בידודן ממנה והרכבת הקטעים הבעיתיים שמצאו את פתרונם במלאכת "תיקון אמנותי" לתוך היצירה "חשוב לעקור הרגלים רעים ולא להתקבע בהם!"- זה ה יה המוטו אותו העברתי במהלך שנות עבודתי כמורה לפסנתר,ויעיד על כך תלמידי,אילן לוין,שהייתי מורתו הראשונה לפסנתר,במהלך 8 שנות לימוד וכיום,פרופסור לפסנתר באקדמיה למוזיקה בירושלים,שבה למדתי והוסמכתי.
    לא האמנתי שלכשקבלתי השכם בבוקר חדר לאימון באקדמיה,לא הפסקתי ללנגן עד שהרעב לארוחת צהריים החל להציק לי ועד אז הצלחתי לעמוד במשימות שהטילה עלי מורתי החדשה(והן היו רבות!)וזאת במהלך חמש שעות אימון רצופות עליזה היתה מרוצה והמשימות הלכו וגדלו בהתאם, שעורי הפסנתר התקיימו באחד החדרים הרגילים ולא על פסנתר כנף.לדעתה,הפסנתרים העומדים עדיפים על הכנף להקניית טכניקה,עקב נוקשותם.
    רק לפני קונצרט תלמידים התרצתה לקיים את השיעור או החזרה על ה"כנף הגדול" באולם הקונצרטים של האקדמיה ואני דאגתי להזמין את האולם מראש.
    עליזה התגוררה ברח' בן לברט על פינת רח' מטודלה,ממול לחברתי הטובה בשנה א' באקדמיה,ענת אהרוני,שהיתה תלמידתה מילדות ונאלצה לפרוש לאחר שנת לימוד את שיעורי הפסנתר נתנה עליזה תמיד לא בביתה אלא בחדר קטן,שני מימין,בקומה העליונה של חדרי הפסנתרים שבאקדמיה,ולא בחדר הראשון,המרווח יותר,עם פסנתר הכנף,שהיה חדרה של המורה:סוניה ולין.קשה היה לה להידחף וגם להילחם עבור תלמידים,כפי שנהגו מורים אחרים במוסד.
    בשנת לימודי הראשונה,כשברכה עדן ואלכסנדר תמיר,הציעו לי ולבת-זוגי בנגינת ארבע ידיים,להופיע בקונצרט פומבי לכבוד יום ההולדת של האקדמיה למוזיקה, מהרה עליזה בהצעה אטרקטיבית לנגן אתה ביחד בקונצרט תלמידים את הפרק הראשון של הקונצ'רטו לפסנתר בדו מז'ור מאת מוצרט.היה זה הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת הראשון שנגנתי בחיי.ועמדתי יפה במשימה.
    באקדמיה למוזיקה ספגתי במהלך השנים רעיונות חדשים וגם מטבעי אני אינדיוידואליסטית.ולפעמים,נוצרו אימותים בינינו,כשעמדתי על דעתי לבצע את פרשנותי המוזיקלית ולא השתכנעתי עם פרשנותה,פריהערצתה למוריה הידועים התוכחתי והוכחתי שהפרשנות שלי איננה פוגעת,חס וחלילה,בסגנון המוזיקלי של היצירה,אך היא בשלה. חשבתי לעבור למורה אחר,ליברלי יותר וגם ביקורתי יותר ממנה,אך לא חפצתי לפגוע בה וסיימתי כתלמידתה את שנת הגמר. לא שכחתי לה את מה שהצליחה לשנות בי,במיוחד מהפן הוירטואוזי והרי, היא היתה זו,מכל מורי האקדמיה,שהופיעה בקביעות באולמות הקונצרטים בארץ ובחו"ל לרוב,ביחד עם בנה,רפי זומר.ובגלל אחת מאותן מסעות קונצרטים בחו"ל,הוקדמה בחינת סיום שנה ג' שלי ופרופסור בני אורן,בחר בי מבין תלמידיה למלא מקומה ולהדריכני בתקופת העדרותה,עד תום שנה"ל.
    והיה זה בני אורן,שדאג לדווח לי,לפני כשבע שנים,על פגישתו המרגשת עמה בלונדון אליה עקרה בעקבות בנה יחידה,על פטירת הבן ועל פעילותה וחיוניותה הרבה אני מאחלת לה שאותה חיוניות תישאר אצלה תמיד ושתזכה לבריאות טובה ולשמחת חיים 

    נעה שחורי-חבר


     

     

    אבי, מוריס והיש, מאת בתו – דינה פלג

    אבי מוריס והיש למד נגינה בפסנתר מגיל צעיר.  אביו שהיה איש עסקים עשיר מאלכסנדריה, שלח אותו בגיל שתיים עשרה לפנימיה לבני טובים בבריסל.  במקביל ללימודיו בפנימיה למד וסיים לימודי מוזיקה בקונסרבטוריון של בריסל. 

    עם בואו לפריז הוא התחיל בקריירה של פסנתרן, והקים רביעיה ששמה היה Le concert Touche.

    כשנודע לאביו על עיסוקו במוזיקה הוא שלח לו מברק בו כתב "מוזיקה אינה מקצוע ליהודי."

     

    כתוצאה מהלחץ של אביו, הוא למד וסיים משפטים. 

     

    עם זאת המוזיקה היתה הדבר החשוב בחייו.  תמיד היה בבית פסנתר כנף.

    בין ידידיו הקרובים נמנתה ונדה לנדובסקה.  הוא ביקר אצלה לעתים תכופות בוילה שלה בסן לה הקרובה לפריז.

     

    ב-1933 בקשו ממנו המוסדות היהודים בפריז לעזור לפליטים יהודים שברחו  מגרמניה לפריז. "כמובן" אמר אבא "אבל תשלחו לי מוזיקאים." הוא עזר להם בסידור ניירותיהם ובמציאת עבודה.  פעם בשבוע היו מוזמנים לביתנו לארוחת ערב ולאחר מכן נגנו ביחד שעות אחדות.

     

    אבי נעצר על ידי הגסטפו ב-12.12.1941.  הוא היה עורך דין ידוע, ידיד קרוב לליאון בלום אתו עבד שנים אחדות באותו משרד.

     

    לאחר המלחמה קבלתי "מסמך העלמות" ששמור אצלי ליד תעודת הזהות שלי.

     

    נהגתי ללכת למפגשים של החוזרים ממחנות הריכוז עם תמונה ישנה של אבי.  הראיתי את התמונה ושאלתי אם מישהו מהחוזרים פגש את אבי באושוויץ.  זה היה כמובן תמים, אבל הייתי אז בת שתים עשרה. 

    בדרך זו קבלתי את שמו של ג'ורג' וולר שנעצר יחד עם אבי.  אחי ואני פגשנו אותו בפלאס דל אופרה.  הוא זכר היטב את אבי.  הם נכלאו בקומפיין, מחנה שנשמר על ידי הגרמנים.  תנאי המחנה היו איומים.  הם לא עבדו אבל רבים נפטרו מרעב, מקור וממכות במשך שלושה וחצי החודשים שהיו שם.

     

    הגברים היהודים שנכלאו בקומפיין, היו יהודים צרפתים הידועים ביותר בפריז שנעצרו כבני ערובה לאחר פרל הרבור. 

    בתחילה הם קיימו חיים תרבותיים עשירים, בין השאר קיימו הרצאות כשכל אחד מהם הרצה בתורו.

    אבי הקים מקהלה של מוזיקה קלאסית, וניהל אותה פרופסור מהקונסרבטוריון בפריז.

    זאת היתה דרכו, כך אני מניחה, לשמור על צלם אנוש.

     

    ב-1947 ידידה של הורי בקרה בתערוכת פיסול וראתה בה פסל (פרוטומה) הדומה לאבי, ללא ציון שם הדמות.  היא שאלה את הפסל מיהי הדמות והוא אמר כי זהו Maurice Wahiche שהיה ידידו הקרוב.  היא סיפרה לפסל שילדיו של Maurice Wahiche עדיין בחיים.  הוא הזמין אותנו לביתו ונתן לנו את הפסל.  שם הפסל היה Pyras Paris. בין השאר הוא יצר את אחד הפסלים של הטרוקדרו.

    הוא סיפר לנו שהוא גם צ'לן.  בשנת 1941 נהג לפגוש את אבי לפחות פעם בשבוע והם נגנו יחד.  לאחר שלא שמע ממנו ימים אחדים הוא ניגש לדירת אבי ב-Rue de Messine.  המשרתת פתחה את הדלת וסיפרה לו שכאשר הגסטפו הגיע בערב אבי ניגן בפסנתר.  הם נכנסו לסלון ואמרו לו שבאו לעצור אותו.  כשאבי הלך לחדרו לארוז חפצים אחדים, קצין הגסטפו התישב ליד הפסנתר והמשיך לנגן מהמקום שבו אבי הפסיק.

     

    בשנות השמונים בן דודי J. Do Wahiche התמנה לסגן נשיא מכון המחקר  L' observatoire בפריז.  הידיעה פורסמה בעתון של המכון.  ביום הראשון לעבודתו בא אליו אחד המדענים פרופסור Verdet ואמר כי לא הכיר את אבי אבל משפחת אשתו לא הפסיקה לדבר עליו כעל הידיד הטוב ביותר שהיה להם.  אביו של אשתו היה כנר.  (סיפור זה סופר ארבעים שנה לאחר מותו של אבי).

     

    ב-1979 כשהופיע הספר של סרז' קלרספלד Le Mémorial de la déportation des Juifs de France התברר שהרשימה היחידה שלא נמצאה מעולם היא הרשימה של הטרנספורט הראשון מפריז שכללה 1112 איש. 600 איש מתוכם נעצרו ב-12.12.1941 והיתר נעצרו בזמנים אחרים.  גם כשהגיעו לאושוויץ לא רשמו אותם כאנשים שבאו מצרפת.  הדבר היחיד הידוע הוא המספרים שהם קבלו.  הרשימה שוחזרה בעמל רב על ידי סרז' קלרספלד.  שנים עשר שמות חסרים ברשימה זו.  אבי לא רשום.  בדקתי את כל הרשימות, לשוא.

    כתבתי למוזיאון באושוויץ ולמרכז הצלב האדום הבין לאומי.

    מהמוזיאון באושוויץ קבלתי מכתב בפולנית בו נכתב:

    "אנחנו מאשרים ש Maurice Wahiche אשר נולד באלכסנדריה ב-15.12.1894 הגיע למחנה אושוויץ מפריז ב-30.3.1942.  הוא קבל את המספר 28008.

    שמו נמחק מרשימות המחנה ב-14.4.1942.

    נמחק איזו מילה!!!

     

    קבלתי אישור מהצלב האדום.

    סרז' קלרספלד הוסיף את שמו לרשימת הטרנספורט הראשון.

     

    שנים אחדות לאחר מכן קבלתי קסטת וידאו של שמונת הניצולים היחידים מאותו טרנספורט.  כל העצורים מ-12.12.1941 מתו בחודשיים הראשונים לאחר הגעתם לאושוויץ.

    השכם בבוקר היו מוציאים אותם מהצריפים, ואילצו אותם לעבור בין שורות של שומרים עם מקלות.  חלק נהרגו מהמכות, חלק עברו ורבים נפלו.  הראשונים שנפלו נחנקו מתחת לאלו שנפלו אחריהם.

    לאחר שעברתי בקסטה את התאריך 14.4.1942 הרגשתי הקלה, סוף סוף נגמר.  ואז הבנתי כל כך טוב מה שאמר ג'ורג' וולר בפגישתנו הראשונה "אני מקווה שהוא מת מהר."

     

    הזכרון החזק ביותר שיש לי מאבי כשאני בת שש, יושבת בשקט לידו והוא מנגן בפסנתר, ויש לי תחושה עמוקה שאין דבר טוב בעולם מלהיות דינה.

     

    היום הפסל של אבי בסלון ביתי.  אנחנו "מאזינים" ביחד כל יום למוזיקה קלאסית.

     

     

     

    ואנדה לאנדובסקה Wanda Landowska (1879-1959)

    נולדה בשנת 1879 בוארשה שהמירה דתה לנוצרית קאתולית וכנערה למדה נגינה בפסנתר ולאחר מכן למדה הלחנה. נמשכה כבר בצעירתה למוסיקה עתיקה.בשנת 1900 עברה להתגורר עם בעלה הנריק לב. עקב עיסוקה במוסיקה עתיקה היא נמשכה לצ'מבלו, כלי נגינה שהיסטורית "הודח" מעולם המוסיקה למשך למעלה מ 100 שנים. היא הצליחה במאמץ רב להחזירו בהדרגה לתודעה הציבורית, ליצור של כלים חדשים ע"י מפעל הפסנתרים "פלייל", להוראת נגינה בו ונתנה השראה למלחינים לשוב ולהלחין לצ'מבלו. היא הייתה מאד פופולארית הן כמבצעת והן כמורה, נתנה קונצרטים בביתה, ומכל רחבי צרפת ומחוצה לה רבים נהרו אליה.

    עם כניסת הגרמנים לצרפת בשנת 1940 לא ידעו יהודי צרפת להעריך את טיבה של בעייתם וואנדה לא הייתה שונה בעניין זה למרות שהיא לא הייתה יהודיה בעיני עצמה היא נחשבה לכזאת ע"י הגרמנים. לבסוף היה ברור גם לה שהיא חייבת לנוס על נפשה. היא הצליחה לברוח דרך חצי האי האיברי ולהגר לארה"ב שם חיה עד למותה ב1959. היא לא נפגעה פיסית במלחמת העולם השניה אך רכושה הרב שכלל ספריה שהיו בה כ 10000 ספרים, עשרות כלי נגינה עתיקים ויקרי ערך הוחרם ונשלח לגרמניה. רובם של החפצים נעלמו לתוך אוספים ביתיים ולא נחשפו שוב לעין ציבורית. פריטים בודדים מהאוסף שלה נמצאו במצב תחזוקתי נורא.

    אודה למי שיש בידו להרחיב על חייה של ואנדה לנדובסקה ואף לשלוח לי תמונה פרטית,כזאת שאיננה מוגנת בזכויות יוצרים.

     

     

    מוסיקאים יהודים בשואה                    

    במאמר זה בכוונתי לסקור בקצרה את הידוע לי על מוסיקאים יהודים שהיו בשואה כאלה שנספו בה וכאלה שאיכשהו שרדו אותה. הסקירות תהיינה קצרות (יחסית) וכל מי שיוכל להעשיר את המידע על האנשים שיסוקרו במאמר זה ואו יוכל לספר על אחרים יבורך. אם יתקבל מידע המרחיב את הפרטים שעלה בידי ללקט אערוך אותו כמאמר בפני עצמו.

     

    שמואל גוגול (1924-1993)

    יליד ורשה. בגיל צעיר התייתם מאימו ועקב גירוש אביו אל מחוץ לפולין הועבר לבית סבתו. עקב מחלתה והעדר יכולת להמשיך ולגדל את הנכד העבירה אותו לבית היתומים שנוהל ע"י יאנוש קורצ'ק. מאחר והתגלה כילד מוכשר במוסיקה נתן לו יאנוש קורצ'ק מפוחית כמתנת יום הולדת והוא אכןהתגלה כנגן מחונן. עם כניסת הנאצים לפולין הועבר לאושוויץ וכל רכושו הדל כולל המפוחית הוחרמו. במחנה הצליח להשיג מפוחית ב"עסקה" בה נאלץ לוותר על חלק ממזונו. הוא הועסק באחד המפעלים שבמחנה ובאחת ההפסקות הוציא את המפוחית והתחיל לנגן. קצין נאצי ששמע אותו מאד התרשם והעביר אותו לתזמורת המחנה, זאת ש"הנעימה את זמנם" של היהודים עת צעדו אל מותם. באחד הימים זיהה את דודתו ומאז ניגן בעינים עצומות. וכך עבר את מלחמת העולם ולאחריה עלה ארצה והחליט להקדיש את חייו להוראת הנגינה במפוחית. ב1963 הקים את תזמורת המפוחיות ברמת-גן שנקראת על שמו. ב1993 התלווה לראש ממשלת ישראל יצחק רבין בביקורו באושוויץ וכחודש אחרי ביקור זה נפטר.

     

    אלמה רוזה (1906-1944)

    נולדה בורשה כבתו של הכנר הידוע ארנולד רוזה וכאחייניתו של גוסטב מהלר.פיתחה קריירה של כנרת וב1932 הקימה תזמורת נשים שכונתה "נערות הואלס הוינאיות". עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה ב 1938 נמלטה עם אביה ללונדון וב1939 נסעה להולנד לסדרת קונצרטים. עם כניסת הנאצים להולנד בשנת 1940 נלכדה במדינה ללא יכולת לצאת ובעת ניסיון בריחה ב 1942 נלכדה ונשלחה לאושוויץ. היא הקימה במחנה תזמורת נשים ובזכות זה לא נשלחה אל מותה. ב1944 נפטרה כנראה עקב מחלה.

     

    אניטה לסקר (ילידת 1925)

    נולדה בברסלאו שהייתה אז בגרמניה וכיום בפולין לאב שהיה עורך דין ולאם שהייתה כנרת. הבית בו גדלה היה מאד תרבותי והיא ושתי אחיותיה למדו נגינה כל אחת על כלי אחר. היא אניטה למדה צ'לו. כבר בגיל 8 למדה בכיתתה להכיר אנטישמיות מהי ומגיל 12 מאחר ולא היו מורים לצ'לו יהודים בברסלאו ולמורים לא יהודים היה ממש מסוכן ללמד ילד יהודי קיבל אביה אישור להוציא אותה מביה"ס כדי ללמוד מוסיקה בברלין ולהשלים לימודים כלליים ע"י מורים פרטיים. לאחר ליל הבדולח יהודים רבים רצו לעזוב את גרמניה אך למרביתם לא ניתנה האפשרות וכך אניטה ומשפחתה נכלאו בגרמניה עם פרוץ מלחמת העולם. מאחר וכבר לא ניתן היה ללמוד בבית ספר נלקחו אניטה יחד עם אחותה רנטה לעבוד במפעל לייצור נייר שנוהל ע"י אנשי הגסטפו. במפעל הועסקו גם אסירים זרים כולל צרפתים והיא עסקה בנוסף לעבודה ה"רגילה" במפעל גם בזיוף מסמכים שאפשרו לאסירים הצרפתים לברוח. בשלב מסויים החליטה גם היא לנסות לברוח באותה הדרך אך נתפסה בתחנת רכבת קרובה ונעצרה. היא נשפטה למאסר על זיוף מסמכים ונשלחה לאושוויץ כאסירה פלילית מורשעת. במעמד זה (בהפוך על הפוך) חרף היותה יהודיה מעמדה כאסירה פלילית יהודיה היה טוב יותר מאחיה היהודים שהגיעו חפים מפשע. במחנה היא הצטרפה לתזמורת המחנה כצ'לנית ותפקידה כנגנית בתזמורת היה לנגן לעובדי הכפייה עם יציאתם השכם לעבודה ועם חזרתם אחרי יום עבודה מפרך. כמו-כן הם הופיעו בקונצרטים בפני הסגל הנאצי של המחנה. עם התקדמות צבאות בנות הברית שהתחילו "לסגור" על גרמניה היא הועברה עם עוד אלפי אסירים למחנה ברגן-בלזן, מחנה שהיה ללא מקומות עבודה וודאי ללא תזמורת, תנאים פיזיים גרועים ביותר ומעט מאד מזון ומים וכך אחרי חצי שנה שהגיעו רבים מהם למצב של "שלדים" הגיע הצבא הבריטי ושחרר את המחנה ואסיריו.

    אחרי המלחמה היגרה אניטה עם אחותה רנטה לאנגליה ושם חזרה לפעול כצ'לנית סולנית ואף הצטרפה לתזמורת הקאמרית האנגלית.

     

    ויקטור אולמן (1898-1944)

    נולד בעיר טשן באוסטריה-הונגריה כבן להורים שנולדו יהודים אך המירו את דתם. למד גם משפטים וגם מוסיקה והיה פסנתרן, מנצח ומלחין. כמלחין היה מקורב ועבד יחד עם ארנולד שנברג. המרת הדת של הוריו לא סייעה לו ובשנת 1942 גורש לטרזינשטט. עד לגירושו כתב כמלחין 41 יצירות שונות אך למעט 13 שהופקדו אצל חבר ושרדו השאר נעלמו.בגטו טרזינשטט שהיה גטו שוקק חיי תרבות עסק בארגון קונצרטים וגם בהלחנה. רובן של היצירות שכתב בהיותו בטרזינשטט כולל אופרה ששמה "קיסר אטלנטיס" נשתמרו והועלו במקומות שונים אחרי המלחמה. באוקטובר 1944 גורש אולמן לאושוויץ והוצא להורג באוקטובר 1944

     

    קארל אנצ'לר (1908-1973)

    נולד בצ'כיה, עסק בניצוח וב 6 השנים שקדמו למלחמת העולם היה מנצחה של תזמורת רדיו פראג. עם פרוץ המלחמה נשלח לגטו טרזינשטט ועסק שם עם מוסיקאים יהודים אחרים ביצירה והוראת מוסיקה. בשלב מסוים נשלח לאושוויץ. הוא שרד את המלחמה אך אבד בה את כל משפחתו. לאחר המלחמה הפך למנהל המוסיקאלי של התזמורת הפילהרמונית הצ'כית אותה ניהל עד הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בשנת 1968. לאחר מכן היגר לקנדה ובה נפטר

     

    משפחת אוביץ

    מוצאה של משפחת אוביץ ברומניה. שמשון נולד ב 1868 כגמד וגובהו בבגרותו הגיע למטר אחד בלבד. התחנך בישיבה אך מאחר ואזור הולדתו היה חקלאי באופיו לא היה יכול לעסוק בחקלאות עקב מידותיו ולכן הובל ע"י הוריו לכיוון עסקי הבידור ובין השאר שימש כבדחן ואחראי על מפלס מצב רוח באירועים כגון חתונות.

    שמשון נישא פעמיים. מאשתו הראשונה, ברנה,  נולדו שתי בנות שהיו אף הן גמדות. הוא נישא לאחר מכן לבתיה והיא ילדה 8 ילדים ומתוכם 5 היו גמדים. מאחר והם גידלו ביחד 10 ילדים שמתוכם 7 גמדים הובילו גם שמשון ובתיה את ילדיהם לעסקי הבידור ולשם כך שלחו אותם ללמוד נגינה על כלים שונים כגון כינור, גיטרה, אקורדיון ועוד. הם הקימו להקה מצליחה ביותר שהופיעה בכל רחבי רומניה וגם בארצות שכנות.

    עם כניסת הצבא הנאצי לרומניה גורשו כל ילדי משפחת אוביץ לאושוויץ. עם הגיעם הוזעק ד"ר מנגלה הידוע והוא הורה מייד להפרידם לצורך מחקריו בנושא הגנטיקה. לבסוף בשל היותם משפחה כה מיוחדת מהבחינה הגנטית ובשל קיום צוואת הוריהם המנוחים להישאר תמיד ביחד חייהם ניצלו.

    עם תום המלחמה ולאחר שהות של כשנתיים עלו לארץ כולם והתשרשו בעסקי הבידור בארץ.הם אף רכשו שני בתי קולנוע בחיפה, התגוררו ביחד ואף רכשו חלקת קבר משותפת. הצעירה שבבנות המשפחה פרלה הלכה לעולמה בשנת 2001.

     

     

    סבי, אברהם דוד בוגיץ'

    סבי, אברהם דוד בוגיץ' חי ופעל בעיר יאסי שברומניה והתפרנס מנגינה ומניהול להקת כלייזמרים נודעת בעיר. בקיץ 1940 הוא הבין שזמנים קשים בפתח והחליט לבנות בונקר למשפחתו בחצר הבית שם יוכלו להסתתר עד יעבור זעם. בשנת 1941 הוא אכן קבל הוראה להתייצב במשטרה וידע ששם יועלה כמו יהודים אחרים על רכבת המוות. הוא הורה לבני משפחתי (אשתו,אבי ועוד שני אחים) להיכנס לבונקר והלך להתייצב במשטרה. בכך סבר שלא יגיעו לביתו לחפש אותו וכך תינצל משפחתו. כאשר הגיע לתחנת המשטרה עמד במקום קצין שזיהה את סבי כמי שניגן בחתונתו וזה הורה לו לשוב לחיק משפחתו ולהסתתר 17 יום. כך ניצלה המשפחה. אגב אבי סבי היה כלייזמר אף הוא, והוא זה שחיבר את הנעימה שסבי ניגן בחתונת הקצין. אותו קצין מאד אהב את המנגינה ובכלל את הופעת סבי בחתונתו וכך סייע להינצלותם של סבי ומשפחתו.

    סבי, אברהם דוד בוגיץ' חי עד גיל 87 ועיקר עיסוקו היה נגינה בכינור. הוא עסק גם בהלחנה ויצירותיו מנוגנות עד עצם היום הזה ע"י להקות כלייזמרים ברחבי העולם.

     

    בתמונה למעלה מימין אני יושבת על ברכי אבי דומיטרו. בתמונה למעלה משמאל נראים סבי אברהם דוד ואני. בתמונה התחתונה נראית אמי רודיקה פרץ עם אבי דימיטרו. אביה של אמי נרצח בפוגרום שהיה ביאסי. 

     

    סיפורו המרתק של הכינור מאושוויץ

    הקישו על הקישור הבא וצפו בסרטון youtube. אורך הסרט כ 10 דקות.
    צפייה מהנה!
    לצפייה בסרטון באתר יוטיוב נא להקיש כאן . 

     

     

     

    האם מישהו שמע,האם מישהו יודע

     ברצוני לשתף את קהל גולשי האתר בסיפור הבא ואודה למי שיוכל לסייע בפתרון התעלומה ובסגירת המעגל. ברצוני לציין שמאחר והסיפור מתבסס על זכרוני, וזה אינו משתבח עם השנים, אפשר שפרטים אחדים אינם מדויקים אך ליבתו של הסיפור נכונה.

    אי שם בשנים 2000-2002 התקשר אלי אדם לקבל ייעוץ טלפוני על פסנתר עם סיפור מיוחד. הוא חזר זמן קצר לפני שיחתנו מנסיעה לפולין שמטרתה הייתה להתחקות אחר עקבותיהם של סבו וסבתו שהתגוררו באחת מערי פולין הגדולות, אך לא בורשה, ושנספו בשואה. הוא הצליח לאתר את הבית בו התגוררו, אך דיירי הבית באותה העת לא ידעו על מי מדובר. הוא ניסה למצוא קשישים מקומיים שהכירו את סבו וסבתו ומצא מספר אנשים שזכרו אותם. מישהו מהם סיפר לאותו אדם (שאינני יודע את שמו) שסבו וסבתו העריכו בטרם המלחמה שימים קשים בפתח אך סברו שהסכנה היא רק לרכושם והחליטו לשלוח את כל פריטי הערך שבביתם לחברים שהתגוררו בכפר נידח בפולין. מישהו ידע אפילו לנקוב בשמו של הכפר. הוא נסע מייד לאותו הכפר ואיתר גם שם אנשים בגילם המשוער של סבו וסבתו (אילו נותרו בחיים) ושם איתר תושב מקומי שהפנה אותו לאחד מבתי הכפר. כשנכנס לאותו בית מצא שם קשישה במצב שלו אפשר להוציא ממנה מידע אך על השולחן בסלון הוא מצא מעטפת מכתב שנשלח מהארץ. הוא הסתכל על שמו של השולח וביקש ממשפחתו בארץ לאתר את השולח. שולח המכתב אותר והתברר שהיה ידיד המשפחה הפולנית או בנם של ידידי אותה משפחה. הוא שמע על החפצים שהגיעו מהחבר היהודי וסיפר שלמשפחה הפולנית היו שטחים חקלאיים שהיו בהם מחסנים ובאחד המחסנים הוטמנו החפצים. האדם אותו אני מחפש איתר את המחסן ובתוכו פריטים רבים שכוללים פסנתר כנף. למעשה הוא התקשר אלי כדי לשאול מה דעתי על טיבו של אותו פסנתר על פי שמו וזאת משום שהוא עמד להביא לארץ את כל החפצים שמצא. מאחר וטען אין מקום בביתו לפסנתר הזה הוא החליט לתרום את הפסנתר למוסד "יד ושם". אנשי "יד ושם" אמרו לו שיסכימו לקבל את הפסנתר כתרומה רק אם הוא יהיה תקין. הסברתי שלדעתי פסנתר שהיה מוטמן כ 60 שנה בתנאים כאלה הוא ודאי במצב מאד גרוע אך ייעצתי לו שאם חשוב לו לדעת את מצבו של הפסנתר בעודו בפולין שיחפש איש מקצוע במקום ויקבל ממנו חוות דעת מקצועית.

    מאחר ואני מעוניין לדעת את סופו של הסיפור פניתי בשנת 2011 לתוכנית הרדיו של ירון אנוש ברשת ב' ומייד אחרי פסח באותה השנה השמעתי את הסיפור על גלי האתר אך טרם נעניתי וכתבתי מאמר זה בניסיון נוסף לסגור את הסיפור. במידה ומי מקוראי מאמר זה יוכל להשכיל אותי בנדון ולשלוח לי את סוף הסיפור, כלומר האם הפסנתר הובא בסוף לארץ, איפה הוא נמצא ואולי בתוספת תמונה אשמח לפרסם את הסיפור במלואו ובאופן מדויק.

    תודה, משה פורת