Get Adobe Flash player
    דף הבית סיפורי פסנתרים

    הפסנתר

    (מתוך:  שלושה סיפורים מוסיקליים לילדים  מאת זמי רביד)

    כל הזכויות שמורות למחבר
    ת"ד 189 מטולה
    © 1994
     
     
    לכל ילד יש פה. וגם סנטר.
    הפה שימושי מאד. בלעדיו אי-אפשר לאכול לשתות ולדבר... אבל מדוע יש לנו סנטר? מה צריך לעשות בו? אינני יודע. אם למישהו מהקוראים ישנה תשובה - בבקשה גלו לי אותה בהזדמנות.
    גם לי  יש פה, וגם סנטר, ובביתי - בחדר הגדול - יש לי גם פסנתר. (אם אתם כבר בני שש ומעלה, יודעי קרוא וכתוב: שימו לב כי כתיבתם שונה!). פסנתר גדול יש לי, פסנתר-כנף, אבל, לעוף אינו יודע הפסנתר, ואפילו לא ניסה זאת מימיו.
     
    שומר סוד הפסנתר. בתוך ארגז גדול מתחבאים מיתריו ופטישיו; רק לוח מנענעים, (“קלידים” קוראים להם), שחורים ולבנים, נוכל  לראות אם נפתח את המכסה, ו- כמעט שכחתי - פדלים יש לו (שניים או שלושה, ובעברית יפה קוראים להם: דוושות).
    הפסנתר שלי הוא חבר שלי. אינני יכול להשמיע מנגינות יפות בלעדיו, אבל גם הוא איננו יכול להשמיע אף שיר בלי שמישהו ינגן בו.  כדי לדעת לנגן למדתי, כשהייתי ילד, והתאמנתי, קיבלתי שיעורים ממורים, ותרגלתי את אצבעותי. כשאני מנגן בפסנתר אני שמח, וכנראה שגם הוא...
    שאלתי את הפסנתר שלי אם הוא מסכים שאגלה לכם מה יש בתוכו, ואיך הוא מפיק את צליליו. “חכה רגע”, ענה הפסנתר “אנחנו צריכים להתייעץ”. לא כל-כך הבנתי, אבל לא היתה לי ברירה. המתנתי לתשובתו, ובינתיים, בשקט בשקט הצצתי לתוכו פנימה.

    אכן, המצב היה מסובך. מתח רב היה בתוך הפסנתר... כמאתיים מיתרים (חוטי מתכת) היו מתוחים עד שכמעט התפוצצו. מי שהחזיק אותם היתה מסגרת חזקה, מברזל יצוק, וברגים. כל מיתר ובורג בקצהו. (עוד נפגוש בהם בהמשך). בהתחלה לא הבנתי מדוע המיתרים מעוצבנים, אבל כשהתחילו הפטישים להכות בהם, והיה רעש נורא, זה היה ברור. (האם אתם לא הייתם מתעצבנים לו היכו בכם בפטיש, ואפילו הוא עשוי מלבד?). מזל שמעל כל מיתר היה שומר שהרגיע אותו קצת. גם השומר, כמו הפטיש עשוי מלבד, אבל הוא לא תוקפני כמוהו. להפך. לאחר כל מכת-פטיש הוא מחבק את המיתר, עוצר את התנופה, ומפסיק את הצליל שנוצר ממנה. לפעמים, (כשלוחצים על הדוושה הימנית של הפסנתר), יוצאים כל השומרים המרגיעים האלו להפסקה, ואז הרעש באמת נורא.
    לא הספקתי להתבונן בכל החלקים, אבל הגיעה תשובה מהפסנתר: “בסדר, הסכמנו. אתה יכול לספר עלינו, אבל: לא לכל אחד; רק לילדים טובים”. הסכמתי.
     “הגד, פסנתר”, אמרתי לו, “ממה כדאי להתחיל? איזה חלק חשוב מכולם?”
    “זאת בעיה”, השיב, “כל החלקים חשובים”.
    החלטתי להתחיל במיתרים. הם אלו שיוצרים את הצליל. חשבתי שאוכל לשוחח עם מיתר אחד, ולהבין מה עושים כולם, אבל היה לי קשה לבחור. היה שם מיתר ארוך (יותר ארוך מילד קטן) והיה שם מיתר קצר (כמעט כמו אצבע).  בחרתי מיתר אחד, לא שמן ולא רזה, לא קצר ולא ארוך, סתם בינוני, ושאלתי אותו: “כמה צלילים אתה יודע להשמיע?”
    “רק אחד”, ענה לי בביישנות, “סול במול”.
    חשבתי שהוא מיתר לא מוצלח, ופניתי למיתר שעל-ידו: “אתה בוודאי מסוגל להשמיע מספר צלילים?..”
     “לא”, ענה, “גם לי צליל אחד בלבד, אני טיפ-טיפה יותר קצר משכני, ולכן הצליל שלי הוא סול. סתם סול; לא במול ולא דיאז”.

    “אה”, השבתי, כאילו הבנתי, ובעצם לא הבנתי כלום, “לכולכם יש אותו שם?”
    “לא”, ענה, “רק לי ולשני שכני. זה שמשמאלי, היותר ארוך - צלילו נמוך משלי ושמו ‘סול-במול’,  והמיתר שמימיני, הוא קצת קצר ממני, צלילו גבוה משלי, ושמו ‘סול-דיאז’.”
    קצת הבנתי וקצת לא. יותר מאוחר, כששאלתי את “סול-דיאז” אם זה נכון, הוא ענה שנכון ולא נכון, כי קוראים לו גם “לה-במול”. ממש התבלבלתי וכבר לא היה לי נעים; החלטתי לברר את העניין בהזדמנות אחרת. אולי בסיפור על הסולמות. 
    ביקשתי מ”סול” שישמיע צליל. הוא לא השמיע. ראה ספר-התווים שאני מתלבט ולחש לי: “תן לו עם הפטיש על הראש...”
    פניתי אל פטיש אחד, שהיה בסביבה, הוא נראה דווקא רגוע, ונח עם חבריו הפטישים  בשורה.
    “סלח לי, אתה מוכן להכות במיתר סול?”
    “בחפץ לב הייתי נענה לבקשתך. אבל: אסור לי. עליך לפנות אל המנהל - הקליד, רק הוא יכול להכריח אותי להכות את מיתר סול.”
    לא ידעתי אם הוא מתכוון לכך ברצינות, אבל ניגשתי לכיוון המקלדת (מערכת הקלידים) ושאלתי שם אם מישהו מכיר מנענע בשם “סול”.
    “בוודאי”, ענה לי מישהו, “אם תלך ימינה, המנענע הלבן החמישי ממני שמו ‘סול’.   אנא מסור לו דרישת שלום ממני. קוראים לי דו, ותגיד לו שאני מתגעגע אליו”.
    הודיתי ל”דו”, פניתי ימינה, וספרתי לעצמי: אחת-דו, שתיים-רה, שלוש-מי, ארבע-פה, חמש-סול.
    מנענע “סול” שמח על דרישת-השלום מ”דו”. חזרתי על בקשתי - שייתן הוראה לפטיש סול להכות במיתר-סול. בהתחלה הוא לא הסכים, אבל כשלחצתי עליו (באצבעי) - הקפיץ את הפטיש, שהיכה במיתר, וצליל “סול” פרץ מתוך הפסנתר.

    ממש נבהלתי, ומשכתי את אצבעי מהמנענע. הצליל נפסק. “אל תירא”, נענע המנענע בראשו, “הקש שוב באצבעך; אם תקיש בחוזקה אשמיע צליל  חזק. אם תקיש ברכות יהיה צלילי רך וענוג.”
    נסיתי והצלחתי. כבר לא פחדתי כל-כך, והשהיתי את האצבע על הקליד. הצליל (כנראה שבהתחלה גם הוא פחד ממני) לא נפסק מיד. אמנם הוא הלך ונחלש, אבל לא נקטע.
    דווקא היה לי נעים לנגן “סול”ים, חלשים וחזקים, ארוכים וקצרים, אבל רציתי להמשיך בטיול. כשנפרדתי מ”סול” אמר: “מסור נא דרישת-שלום ממני ל’דו’; דרך אגב, אתה יודע איך להגיע אליו? לך ימינה”
    סליחה”, שאלתי, “הרי באתי ממנו אליך בכיוון ימינה, נראה לי שעלי לחזור  שמאלה?”
    “אכן, באת מ”דו-נמוך” שמשמאלי, אבל אם תלך ימינה תגיע אל “דו-גבוה”. ענה סול, והמשיך: “זה יותר קרוב, עליך לעבור רק ארבעה צלילים לבנים: אחת-סול, שתיים-לה, שלוש-סי, וארבע-דו.”
    יצאתי מבולבל לגמרי. אבל הלכתי בכיוון שהציע “סול”, ובאמת הגעתי אל “דו”-גבוה. מסרתי לו דרישת שלום מ”סול”, ועליתי מהר אל כן התווים. נכנסתי לתוך ספר-תווים והתיישבתי בין מפתח-סול למפתח-פה. מכאן יכולתי להשקיף על המקלדת. המראה היה די מבלבל. קלידים שחורים ולבנים. 
    בהתחלה חשבתי שהם מצטופפים באי-סדר. כשהתרגלתי למראה גיליתי שישנם הרבה מנענעים לבנים, מסודרים בשורה רצופה, ואילו המנענעים השחורים מסודרים בקבוצות. קבוצת שלושה-שחורים ולאחריה קבוצה של שני-שחורים. בערך שבע פעמים חזרה התופעה: שניים ושלושה, שניים ושלושה.
    מפתח-סול, ידידי מהסיפור הקודם, הסביר לי שהמנענע הלבן שנמצא משמאל לקבוצת שני שחורים הוא תמיד “דו”.
    “אם אני יודע היכן ‘דו’ אוכל לזהות ולמצוא כל צליל שארצה” ניחשתי וקראתי בהתרגשות.

    “אכן, כך הדבר” ענה מפתח סול “אם תלך מ”דו” ימינה תמצא: דו-רה-מי-פה-סול-לה סי-דו, ואם תלך שמאלה יהיה הסדר: דו-סי-לה סול-פה-מי-רה-דו. כדאי לך ללמוד את שתי הסדרות בעל-פה.”
    “תודה, מפתח-סול יקר” אמרתי ופניתי לדרכי. אבל מפתח-סול הספיק ללחוש על אוזני, בסוד: “דע לך שסדרות אלו הן סולמות...”
    כטיילת ארוכה התפתלה מסגרת הפסנתר. הרהרתי בנפשי: מדוע דרושה כמות כזו של עץ? הרי איננו משתתף ביצירת הצליל? העץ הזדעזע ונרעד לעצם מחשבתי. “אני אינני חשוב? נסה נא לבנות פסנתר ללא עץ. הרי קופסת התהודה היא היא המגבירה את הצליל החלש של המיתרים, ובלעדיה, בלי העץ, לא יישמע צליל הפסנתר...”
    “סליחה, לא התכוונתי להעליב...”
    “אין דבר” ענתה קופסת התהודה,  “אינך הראשון שאינו מעריך אותי כי אינו יודע מה תפקידי, אני כבר רגילה”.
    ביקרתי את חלקיו העיקריים של הפסנתר, ורציתי להיפרד וללכת לדרכי. כשסגרתי את המכסה אמר לי: “המיתרים כבר שכבו לישון, השתדל לא להעיר אותם בצאתך. ואם אתה מוכן: לחץ נא על הדוושה השמאלית, היא תחליש את הצלילים, והם יירגעו ויירדמו. לילה טוב...”
     “לילה טוב”, עניתי, וישבתי אל הפסנתר לנגן שיר ערש.

                                  

    הפסנתר מסיינה

    סיפורו של הפסנתר כפי שסופר לי ע"י גב' אורה תמרי

     

    הפסנתר מסיינה

    הפסנתר שזכה לכינוי" הפסנתר מסיינה" נבנה בעיר טורינו שבאיטליה בסיומה של תקופה שבה פסנתרים הפכו לעובדה קיימת בעולם המוסיקה, שכן עם הופעת הפסנתר הראשון של כריסטופורי ( גם כן איטליה ) בשנת 1709 החל תהליך שנמשך עד שלהי המאה ה 18 בו תפס הפסנתר בהדרגה את מקומו של הצ'מבלו שקדם לו ככלי המקלדת הבכיר. למרות שכל הסובבים את עולם המוסיקה של סוף המאה ה-18 סברו שפסנתר הוא שיפור מעולה לצ'מבלו, רבים מהם סברו שצלילו חזק וגס מידי בהשוואה לצ'מבלו העדין והרך והובעה משאלה ליצור פסנתר שיהיה בעל מאפייני צליל דומים לצ'מבלו.באותם ימים פעל בטורינו שהיוותה מרכז לייצור כלי נגינה יצרן צ'מבלים בשם סבסטיאנו מרקיסיו, שלמרות שסבר שפסנתרים שיוצרו בתקופתו היו ראויים " לרשת" את הצ'מבלו המסורתי, הוא הבין לרוחם של מי שסברו שצלילו של פסנתר חזק וגס מידי, והעמיד לעצמו כאתגר לייצר פסנתר בעל צליל יותר עדין וערב לאוזניהם של חסידי הצ'מבלו ושיהיה ה"יורש" האמיתי לצ'מבלו.

     

          

    הנבל שמופיע על חזיתו של הפסנתר מסיינה

     

    הוא החל בתכנונו של פסנתר לערך בשנת 1800 ואף הספיק לבנות את תיבת התהודה שלו לפני שנפטר. בניו שעבדו אתו אף הם לא סיימו את בניית הפסנתר עקב טרגדיה משפחתית, ורק נכדיו סיימו את העבודה בשנת 1825 והתוצאה הדהימה את כל מי שניגן ושמע את הפסנתר. הנכדים לבית מרקיסיו החליטו להעניק את הפסנתר במתנה לאחותם רבקה לרגל נישואיה עם האמן אנטוניו פרי מסיינה. הפסנתר הפך לאטרקציה בעיר סיינה ולאחת משכיות החמדה של העיר וכאשר נערכו קונצרטים בקתדרלה של העיר הם היו מבוצעים על הפסנתר הזה. לבד מהיותו של הפסנתר בעל סגולות מוסיקאליות יוצאות דופן, החל בשנת 1850 ניקודמו פרי ( בנם של אנטוניו ורבקה פרי ונינו של סבסטיאנו מרקיסיו הבונה המקורי של הפסנתר ) עם חברו קרלו ברלוצי לבצע עבודות פיסול גילוף ואיור של חלקי העץ החיצוניים של הפסנתר וכך הוא הפך לפסנתר מהיפים ביותר שנראו עד אז. בשנת 1868 ניתן הפסנתר בשם העיר סיינה כמתנת נישואים לנסיך הכתר אומברטו.הפסנתר הושם ע"י הנסיך בארמון מונזה ומאז נעלם מעיני ואוזני הציבור הרחב למשך כ 70 שנה.

     

    כך נמצא הפסנתר בתום מלחמת העולם II

    אבנר כרמי 1903-1976

     

    וכך אנו מגיעים לאחר שנים רבות לתקופת מלחמת העולם השניה במהלכה התגלה שהפסנתר נעלם מארמון מונזה בו היה שנים רבות כנראה ב"אדיבותו" של רומל שלחם בשם גרמניה הנאצית בצפון אפריקה, והוא התגלה ע"י הצבא הבריטי שניצח את הנאצים בקרבות אל-עלמיין באמצעות גלאי מתכות כאשר הוא ארוז בארגז עץ ומוסווה כפסנתר פשוט ורגיל. גבס נמרח בין הפיסולים שעיטרו את מבנהו כדי שלא יראה כפסנתר מיוחד.עם תום המלחמה ערך הצבא הבריטי מכירה פומבית של פריטים שנפלו שלל במהלך המלחמה וביניהם הפסנתר מסיינה. המכירה התבצעה... בעיר עזה. את הפסנתר קנה אחד מסוחרי תל-אביב ובאמצעותו הגיע הפסנתר לאבנר כרמי( 1903-1976 ) שהיה גם מוסיקאי מחונן וגם ממכווני הפסנתרים הראשונים שפעלו בארץ ישראל לפני ואחרי קום המדינה.אבנר כרמי קיבל את הפסנתר לידיו מבלי שידע איזה אוצר טמון בו. מאחר והפסנתר היה מרוח במעין גבס, בעייתו הראשונה הייתה להסיר את הגבס מבלי לגרום נזק לחלקי העץ החיצוניים. הוא נועץ במספר כימאים כדי שיסייעו לו במלאכה, ולאחר שמילא אחר הוראותיהם הסיר את שכבת הגבס וראה במו עיניו את הפסנתר המרהיב.כמובן שאחרי הזנחה מרובת שנים וטלטולי דרך קשים חלקיו הפנימיים נזקקו לשיקום,ואבנר החליט לקחת את הפסנתר אתו לארצות-הברית ולבצע בו רסטורציה. שם.לאחר ששוקם הפך הפסנתר לאטרקציה של ממש ופסנתרנים מהשורה הראשונה נגנו עליו בהופעות. מאמרים וכתבות נכתבו ושודרו על הפסנתר ולאחר שנות שהות לא מעטות הוחזר הפסנתר לישראל במלוא תפארתו. לאחר מספר שנים נעשו מספר פניות לאבנר כרמי מאנשים שרצו לרכוש את הפסנתר ואף להפיק עליו סרט, אך לפני שנעשה דבר נפטר אבנר כרמי והטיפול בפסנתר נפל על אלמנתו חנה ועל בנותיו. בסופו של דבר הפסנתר נמכר במכירה פומבית  וכך יצא הפסנתר מרשות המשפחה.  

     

    וכאן אני נכנס לתמונה. במחצית שנות ה-90 הוזמנתי ע"י אדם שרכש את דירת המשפחה לאחר פטירתה של חנה כרמי על מנת לבדוק פריטים שונים שנותרו בדירה ושקשורים לפסנתר ומצאתי שם ספר שנכתב על הפסנתר מסיינה ע"י בני הזוג כרמי וחוברת בה ישנם צילומים של כתבות שנכתבו בעיתונות עברית וזרה על הפסנתר.וכמובן שנטלתי ספר וחוברת לעצמי למזכרת. ושוב כעבור מספר שנים, בחודש ינואר 2003, כיוונתי פסנתר בבית אבות כלשהו באזור השרון ותוך כדי עבודה פגשתי את גב' אורה תמרי שהיא ביתם של חנה ואבנר ז"ל והיא סיפרה לי את סיפורו המלא של הפסנתר ותודתי לה על כך.

    משה פורת.

     

                      

    ארתור רובינשטיין מגדולי הפסנתרנים בכל הזמנים מנגן על הפסנתר מסיינה 

     

     

    למתעניינים בקניית הפסנתר : נא לפנות לגיורא, טלפון נייד : 050-5214583
    הפסנתר נמצא בקיסריה.


     


     

    כמה מכווני פסנתרים פועלים בשיקגו?

     

    אני מעריך שמרבית הגולשים שקוראים כותרת זאת תמהים מדוע התשובה אמורה לעניין ואם ארחיב את הכותרת לכמה מכווני פסנתרים פעלו בעיר שיקגו בשנת 1940 תראה זאת שאלה תמוהה במיוחד.
    ובכן למרות שמאמר זה מופיע באתר שעוסק בפסנתרים, למעט הכותרת המאמר עוסק יותר בהערכות ובסטטיסטיקה כאשר מספרם של מכווני הפסנתרים בשיקגו מהווה רק דוגמה לביצוע הערכות.

    השאלה היתה נשאלת בזמנו ע"י פרופסור אנריקו פרמי (1901 – 1954) יליד איטליה ושמהלך חייו בעקבות עלייתו של מוסוליני היגר לארה"ב. הוא זכה בפרס נובל לפיסיקה בשנת 1938, היה שותף לפיתוח תורת הקוונטים, היה שותף בפיתוח הטכנולוגיה הגרעינית שהביאה לייצור פצצת האטום הראשונה, ובשנת 1946 קיבל משרת הוראה בפקולטה למדעי הגרעין באוניברסיטת שיקגו. כיצד בכל זאת קשור פרופסור אנריקו פרמי לכיוון פסנתרים?

    כפרופסור באוניברסיטת שיקגו הוא ניסה ללמד את הסטודנטים שלו כיצד ניתן להגיע להערכות הגם שלא ממש מדויקות ללא בסיס נתונים כלשהו, ואחת השאלות הנפוצות בהרצאותיו היתה כמה מכווני פסנתרים פועלים בעיר שיקגו. בדר כלל התשובה הבלתי מילולית של הסטודנטים היתה הרמת גבות אל-על תוך קביעה שלא ניתן לענות על שאלה כזאת. וכאן הוא הפתיע אותם בסדרה של הערכות שאפשרו להגיע לתשובה מוערכת גם אם לא ממש מדויקת אבל תשובה כזאת שהיתה קרובה בהרבה לאמת מאשר לניחוש פרוע. הוא נהג להסביר להם כך: נאמר שבשיקגו חיים 4 מיליון תושבים ונניח שבכל משפחה חמש נפשות, כלומר בעיר מתגוררות 800,000 משפחות. נצא מנקודת הנחה שבכל משפחה חמישית ישנו פסנתר, כלומר בעיר נמצאים 160,000 פסנתרים. מכוון פסנתר מבצע 4 כיוונים ב 5 ימי עבודה בשבוע, בשנה ישנם 52 שבועות אך כל מכוון פסנתרים לוקח כשבועיים חופשה שנתית ולכן מבצע כ 1000 כיוונים בשנה. מאחר וכל פסנתר זקוק לכיוון פעם בשנה מתבצעים בכל שנה 160,000 כיווני פסנתרים ואם אכן כל מכוון פסנתרים מבצע 1000 כיוונים בשנה נדרשים בעיר 160 מכווני פסנתרים. אמנם, כך נהג לומר, תיתכן סטייה של פי 2-3 מהתוצאה האמיתית אך היא עדיפה בהרבה על ניחוש פרוע או על תשובה שגורסת שלא ניתן לענות על שאלה שכזאת. לפרמי היו גם שאלות היגיון אחרות שנהג לשאול את הסטודנטים שלו אך השאלה לגבי מספר מכווני הפסנתרים בשיקגו היתה מהשאלות המפורסמות שלו. מתברר שרבים מהסטודנטים לפיסיקה בישראל מודעים לפרופסור פרמי ולשאלותיו שזכו לכינוי "בעיות פרמי"

    כמה מכווני פסנתרים פעילים בישראל? בעת כתיבת המאמר בשנת 2009 אנו מונים בסך הכול כ 100 מכווני פסנתרים ועל פי צורת החשיבה של פרמי אנו חסרים כוח אדם במקצוע במיוחד לאור העובדה שאין כיום צעירים בראשית דרכם במקצוע. מי מעוניין להצטרף?


     


     

    מעשה בפסנתר כנף

     

    באדיבותה של הגב' אורלי עדני מהיכל התרבות של פתח-תקוה.
    את סיפור הפסנתר בליווי התמונות כתבה גב' דינה (סלומון) רצ'בסקי

     

    פסנתר כנף ישיש התנדב והגיע להיכל התרבות החדש בפתח-תקוה. מנין?

    אריה (יהודה-ליב) סלומון וחנה (לבית רוזין) , נישאו בחודש ספטמבר בשנת 1917.
    אריה נולד ביהודיה (כיום סביון) ב-9.2.1890 בן למרדכי סלומון (נ' 1869)ודינה (לבית שוארץ), נכד ליואל משה סלומון (נ' 1838), ממייסדי פתח-תקוה וחנה פרומה (לבית רוטנברג).


    (נא ללחוץ על התמונה לשם הגדלתה)

     

    חנה סלומון בת לאה ומשה רוזין, נולדה בעיירה שימשליה שבבסרביה ב-8.2.1901, והגיעה לארץ ולפתח-תקוה בשנת 1914 יחד עם אביה, רעייתו ובנה, באנייה מאודסה.


    אמי בגיל שמונה עם אחיה החורג
    (נא ללחוץ על התמונה לשם הגדלתה)

     

    לעת נישואיהם, נאלצו לעזוב את פתח-תקוה ולברוח צפונה לחדרה בשל המהומות שניטשו באזור עם כניסת הצבא הבריטי. לאה, בתם הבכורה, נולדה בחדרה.


    הורי, סבי, רעייתו, בנה ולאה התינוקת.
    (נא ללחוץ על התמונה לשם הגדלתה)

     

    ב-5.9.1918. בשוך הקרבות, לעת שובם לפתח-תקוה, התגוררו תקופה קצרה בחדר בבית משפחת אברהם שפירא, שנזכרה תמיד אך לטוב בסיפוריהם ובמיוחד גב' שפירא כמי שלימדה את האם הצעירה לטפל בתינוקת, לבשל ולנהל משק בית.
    לאחר מכן עברו להתגורר בבית משפחת ליפשיץ ובמקביל, שלב אחרי שלב, קידמו את רכישת המגרש בקצה הדרומי של המושבה ולאחר מכן בנו בו את בית מגוריהם, חדר אחר חדר, בכל שנה. בערך לקראת שנת 1925 נשלמה בניית הבית.

    הבית, במורד הדרומי של הגבעה ברחוב רוטשילד, היה הבית האחרון והמרוחק ביותר ממרכז המושבה, ורבים השתוממו על האומץ לעבור להתגורר עם 3 ילדים קטנים (לאה נולדה ב-5.9.1918, ברוך נולד ב-15.5.1921 ושרה נולדה ב-9.1.1923) לבד בחולות במקום בו נשמעות לילה לילה יללות תנים ושועלים. רבקה, תיבדל לחיים ארוכים נולדה מאוחר יותר ב-11.6.1929.

                        
    הבית ברחוב רוטשילד.

     

    לאחר שנים נוספו עוד בתים בסביבה ובמגרש הסמוך הגובל מצפון ניטע גן שלימים נקרא "גן הנשיא". בני הבית התכבדו כל אחד בנטיעת עץ פיקוס בשדרה הדרומית שבגן.

     


    הורי, 3 ילדים ורעייתו של סבי עד מדרגות הבית ברח' רוטשילד.

     

    אריה, שלמד חקלאות בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" היה חקלאי ונטע את פרדסו הראשון עוד בהיותו נער. יחד עם אביו היה בין ראשוני החברים ב"אגודת פרדס" ויחד עם חנה גידלו את ילדיהם כשהם משתדלים לתת להם את מיטב החינוך בכלל, ואת ההכשרה המוסיקלית בפרט, שניתן היה להשיג. בצעירותם למדו נגינה: אריה בחצוצרה וחנה בכינור ושניהם שרו במקהלה של פתח-תקוה.


     


    התכנסות חברי המקהלה, ביניהם הורי לזכרו של מייסדה
    (נא ללחוץ על התמונה לשם הגדלתה)

     

    רק עם פטירתו הפתאומית של ברוך בתחילת שנת 1933 חדלו לשיר במקהלה.
    לאה, הבכורה, למדה נגינה בפסנתר ומשהצליחה מאד התקבלה כתלמידה של המורה הטובה והידועה ביותר בתל-אביב דאז, גב' רבקה בורשטיין-ארבר. בשנת 1933 משמלאו לה 15 שנים קבעה מורתה שיכולתה המוסיקלית היוצאת מן הכלל מכתיבה נגינה בפסנתר גדול ועשיר יותר, פסנתר כנף!

    באותה עת מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ סה"כ בין 150.000 ל-170.000 נפש.

    בני משפחת סלומון הענפה בירושלים, בחיפה ובתל אביב התבקשו לסייע באיתור פסנתר כנף.
    באחד הימים כתב הדוד מחיפה, גוטל לוין, שהגיעה משפחה מגרמניה ויש לה פסנתר כנף למכירה.
    כך נמצא ונרכש בחיפה הפסנתר שיוצר ע"י KAPS בדרזדן שבגרמניה.

    ואיך מטלטלין אותו לפתח-תקוה?

    לאותה משפחה היו גם צמד שטיחים פרסיים גדולים למכירה, אחד מהם נקנה כדי לעטוף את הפסנתר במסעו מחיפה לפתח-תקוה. הפסנתר הבוהק בלכה שחורה מוקם בסלון הבית, לידו ארונית לאחסון ספרי התווים, השטיח נפרש בחדר המרוהט בסגנון האר-דקו של התקופה, שולחן קפה מרובע על רגל מרכזית מרובעת מדורגת וסביבו ארבע כסאות תואמים וכורסא, כולם משוחים בלכה שחורה. ווילונות תחרה שחורים עם אריגת זהב הותאמו על החלונות.

     


    שטיח פרסי מסוג "טבריז"
    (נא ללחוץ על התמונה לשם הגדלתה)

     

    עוברים ושבים היו מאזינים לצלילים המופלאים, לנגינה ולשירה שבקעו מחלונות הבית שבקצה המושבה.

    ב-9.5.1937 נולדה דינה ובשלהי אותה שנה המליצה גב' בורשטיין ארבר ללאה, לצאת להשתלם בנגינה בוינה, בירת אוסטריה, שהייתה אותה עת מרכז מוסיקלי באירופה ובו לא מעט מוסיקאים יהודים ידועים.
    בחודש אוגוסט 1937 עלו אריה ולאה על האנייה "אדריאטיקה" לשוט לנמל טרייסט שבאיטליה בדרכם לוינה. על האנייה נתנה לאה קונצרט, שבתכניה שליוותה אותו כונתה "פסנתרנית מפלסתינה".

     



    צילום התוכניה של הקונצרט "פסנתרנית מפלשתינה" אחותי לאה.

     

    בגלויה ששלחו מהדרך מסופר שהקונצרט נחל הצלחה רבה ובזכותו שודרגו תנאי שהותם באנייה. לאחר שעמדה בהצלחה במבחן הכניסה התקבלה לאה כתלמידתו של פרופ' זאוור בוינה (בינתיים הוסיפה ביתה של דינה לחפש אחרי הפרופ' ומצאה פרט נוסף שלא היה ידוע לה עד היום : הוא היה תלמידו של ליסט!), שוכנה בבית משפחה יהודית, ושלחה לארץ את תמונתה יושבת ליד הפסנתר.

     


    אחותי ליד הפסנתר.
    (נא ללחוץ על התמונה לשם הגדלתה)

     

    עם פלישתו של היטלר לאוסטריה, וסגירת דרכי החזרה לארץ, ברחה לאה עם פליטים נוספים לשוויץ לעיר בזל, שם השלימה את לימודיה בעזרתם האדיבה של בנות משפחת גייגר מבזל, נישאה ב-28.8.1944 למקס וורמסר, ילדה את דני ואסתר והמשיכה להופיע וללמד מוסיקה עד יום מותה ב-13.6.1971.

     



    תמונת לאה בוינה - בכיתוב מאחור מודיעה על כוונתה לעבור לשוויצריה.
    (נא ללחוץ על התמונות לשם הגדלתן)


     



    הדיפלומה של לאה לביצוע סולן קונצרטנטי ולהוראת מוסיקה.

     


    צילומי נישואי לאה ומקס וורמסר.
    (נא ללחוץ על התמונה לשם הגדלתה)

     


    שרה ליד הפסנתר.

     

    בינתיים, בארץ, הפסנתר לא שבת. שרה למדה נגינה בפסנתר, גילתה כשרון רב והתקבלה כתלמידה אצל גב' בורשטיין-ארבר. אף היא צולמה בשנת 1938 ליד פסנתר הכנף בסלון ואפילו התינוקת דינה צולמה יושבת ליד הפסנתר. לצד הפסנתר רואים את רגלי ארונית תווי הנגינה העשויה במבוק.

     


    התינוקת דינה.
    (נא ללחוץ על התמונה לשם הגדלתה)

     

    עם פרוץ מלחמת העולם השניה, נקלעה המשפחה, יחד עם רבים מתושבי הארץ, למצוקה: סגירת דרכי הים השאירה את התפוזים בארץ לשנים ארוכות, ועל מנת לפרנס את המשפחה וכדי לשמור על הפרדס לבל יתייבש, הקים אריה רפת ליד ביתו. הפרות אכלו תפוזים מיובשים במשך כל השנה, (התפוזים נקטפו בזמן, נפרסו ויובשו בשמש ושימשו למאכל הבהמות). הפרנסה הייתה בקושי וכדי לאפשר לשרה להמשיך וללמוד נגינה בפסנתר אצל גב' בורשטיין ארבר, היא קיבלה את השיעור בשיטת "ברטר": כד נישא לחלב ולפעמים גם חמאה תוצרת בית היו צמודים לספרי התווים כשנסעה לקבל שיעור ברחוב שלוש בתל-אביב.
    בשנת 1943, עם נישואיה של שרה לחיים בור, נגן ויולה בתזמורת הפילהרמונית הארצישראלית, מבין מייסדי וראשוני התזמורת, היה פסנתר הכנף הנדוניה שהביאה עימה לביתם ברמת-גן.

     


    נישואי חיים ושרה בור בבית הורי ברח' רוטשילד.
    (נא ללחוץ על התמונה לשם הגדלתה)


     

    מתוך ספרו של עמוס בר "המשוררת מכנרת"

    קונצ'רטו לפסנתר על דבשת גמל



    חלפה פחות משנה מאז באו רחל ושושנה ליפו. דבר לא השתנה בעיר הנמל הזו. אבל שתי האחיות השתנו, הו, כמה השתנו!
    הן שלטו כבר בשפה העברית וזו היתה בפיהן לשפת יום-יום, כאילו היתה שפת אמן. "זה לא היה לימוד עברית," נהגה רחל לומר, "זו היתה היזכרות! כל יהודי, באשר הוא חי, יודע עברית! בבטן אמו למד את השפה, אבל – בעת הלידה הכול נשכח ממנו. ועתה, כל מה שעליו לעשות – להיזכר בשפה העברית, בשפת התנ"ך."
    רחל ושושנה התרגלו כבר לאווירה של ארץ-ישראל – גם לאשלים הים-תיכוני וגם למזגם המיוחד של בני המושבות. התאקלמותן של האחיות היתה מפתיעה. עתה הן חשו כמו ותיקות בארצן היוצאות לקבל את פני העולה החדשה – בת-שבע.
    השתיים הכירו את סמטאות יפו, העיר שאליה היו באות בדלג'ינס אחת לחודש, לסדר עניינים שונים ולקבל את כספי התמיכה החודשית ששלח להן אביהן.
    צחנת הדגים, ריח המים המלוחים, הדוחק והרעש המאפיינים את נמל יפו, היו מוכרים לרחל ושושנה. הפעם הן לא היו זקוקות לעזרתו של לוליק, אותו בחור שחסך משתיהן התרוצצויות, והביאן מהנמל הישר למלון של חיים ברוך. הוא גם לא היה שם.
    רחל ושושנה הקדימו ושילמו לקצין המכס התורכי מלוא הכיס בקשיש, והוא עם השפם הענק והמסולסל, הבטיח לדאוג לפריקת הפסנתר בזהירות, תוך שהוא ממלמל: "מי צריך כאן, בבלסטינה, ביאנו (פסנתר)...כאן זה לא אירובה (אירופה)...לא בריז (פריס)...עם המוסיקה של הביאנו אי-אפשר לרקוד ריקודי בטן!"
    רחוק, ליד קו האופק, עגנה האניה. רחל אימצה עיניה, ניסתה לזהות את בת-שבע על סיפון האניה, ובדברה, חיקתה את הקצין התורכי בהגיית האות פ'.
    "הגידי שושנה, הנקודה הקטנטונת המתרוצצת על סיבון (סיפון) האניה – זו לא בת-שבע'ינקה?"
    "ייתכן..." ענתה שושנה, ורחל המשיכה לחקות את התורכי, "נדמה לי שאני רואה גם איזה ארגז עם ביאנו (פיאנו)...הקצין התורכי הבטיח שיפרקו אותה ואת הביאנו ראשונים...
    הקצין עמד בדיבורו – אך נקשרה הסירה הראשונה לרציף, ובת-שבע, בשמלה רקומה, זינקה לזרועות אחיותיה, בוכה וצוחקת חליפות וממלמלת – "איזה חלום!, היה נפלא להתעופף מהאניה, לרחף בשמיים!אני מוכנה לחזור בזה הרגע לאניה ו...להיזרק שוב מהסיפון! אבל – הפסנתר! איפה הוא?"
    "יהיה בסדר! אל תדאגי! הכל מסודר ומבוקש..." קראה רחל. "עזבי פסנתר, מה נשמע בבית?" – שאלה שושנה – " איך מרגיש אבא? הוא עוד מתכנן את עלייתו ארצה? ומה שלום כל האחים והאחיות? ומה מעשיהם של החברים שנותרו ברוסיה?"
    בת-שבע החלה לפרוש את דרישות השלום ולפרט את מצב בני-הבית, מעשיהם ותכניותיהם. בדברה היה מבטה שלוח לעבר הסירות והדוברות הבאת מכיוון האניה לנמל ולפתע צווחה: "הנה הוא בא! הפסנתר!"
    "הביאנו!" תיקנה אותה רחל.
    במרכזה של רפסודה ניצב ארגז גדול ועליו רשום באותיות אדומות וגדולות – זהירות! לא להפוך! צד זה – למעלה! וחץ גדול מראה את הכיוון הנכון.
    "איך יפרקו את הפסנתר?" התלוננה בת-שבע, הרי אין כאן בכלל מנוף אחד לרפואה..."
    עוד היא מדברת, ושישה סבלים התנפלו על ארגז הפסנתר הגדול ובהדרכתו של הקצין התורכי הונף הארגז בזרועותיהם השריריות והוצב על הרציף, כשהוא הפוך וראשו למטה...
    בעיניים דומעות התנפלה בת-שבע על הקצין בצעקות:
    "מה עוללת? מה עשית לפסנתר שלי?!" שושנה תירגמה לקצין התורכי את דבריה. והקצין, סילסל את קצות שפמו הענקי ומילמל בביטחון של מומחה:
    "יש כאן חץ, נכון?! והחץ מראה עכשיו כלפי מטה, לא ?! בוודאי שכן! וזה אומר שהכיוון נכון – תמיד החיצים מראים לכיוון האדמה...ואם הילדה הזאת תמשיך לצרוח – זה יעלה לה בעוד בקשיש...הרבה בקשיש!"
    בת-שבע נגבה את דמעותיה בגב ידה ובהתייפחות גוועה שאלה:
    "יש כאן בפלשתינה, מכוון פסנתרים?"
    "במוקדם או במאוחר נמצא לך מומחה לפסנתרים...אך קודם יש לפתור בעיה קשה יותר – איך נוביל את הפסנתר לרחובות...?" אמרה רחל, והסבירה לקצין המכס כי במשך כל ההפלגה היה הפסנתר עם החץ כלפי מטה ולכן הוא כבר לא רגיל למצב כזה...עכשיו עליו להתאושש ויש להפוך את הארגז, כשהחץ מראה לכיוון השמיים...
    עוד חופן של בישליקים (מטבעות תורכיים) והארגז הועמד מחוץ לשער הנמל, וראשו כלפי מעלה.
    "איך כדאי להוביל את הפסנתר – במשאית או ברכבת?" שאלה בת-שבע, ושתי אחיותיה פרצו בצחוק.
    לאוטו משא יש פלוס – הוא מגיע עם המטען ישר לבית...ןלרכבת יש פלוס – דרכה אינה דרך חתחתים..." אמרה רחל, כובשת את צחוקה, "אבל לשני כלי הרכב הללו יש מינוס גדול – הם לא מצויים בכלל בארץ-ישראל! עלייך לזכור כי את נמצאת במזרח העלוב ולא באירופה...ממש הצחקת אותנו!"
    שושנה מיהרה למלון, הזעיקה את חיים ברוך, וזה אירגן למענה ארבעה סבלים ושלושה...גמלים – להובלת הפסנתר מיפו לרחובות.
    "הארגז לבדו, בלי הבסנתר שבתוכו, שוקל יותר מ-1000 רוטל..." קבע ראש הסבלים, "הוא כבד מדי! צריך לפרק את הארגז, להוציא את הביאנו ולהעמיס אותו על הגמלים..."
    "מה?!" נזעקה בת-שבע, "על גופתי! אני לא מסכימה! יש להוביל את הפסנתר רק בתוך הארגז! כשהוא חשוף – הפסנתר שלי עלול להיפגע!!!"
    ראש הסבלים רמז לסבליו, חירחר לגמליו והחבורה על גמליה החלה להסתלק.
    "אל דאגה...הם עוד יחזרו," הרגיעה שושנה את בת-שבע המבוהלת. "זו שיטה מזרחית לעמידה על המקח...נמצא דרך פשרה שתשביע את כולם..."
    ואמנם, כפי שצפתה שושנה, שיירת הסבלים והגמלים נעלמה בסמטה הימנית, אך...חזרה מהסמטה השמאלית.
    "ידעתי..." לחשה שושנה, "הם לא יוותרו על העסקה וביקר לא על קרשי הארגז..."
    אחרי מקח, ויכוחים ועלבונות מלאכותיים, נתקבלה הצעת פשרה – הארגז יפורק, תמורת הקרשים (שהיו חומר בנייה יקר) יביאו הסבלים שמיכות, יעטפו בהן את הפסנתר, ואם ייפגע המטען בדרך, אפילו יישרט – ינוכה הנזק מסכום הכסף (העצום) שישולם לסבלים.
    עם הישמע חריקת המסמרים הנשלפים, תוך פירוק הלוח הראשון, חלפה השמועה כאש בשדה קוצים בסמטאות יפו, ועשרות מתושביה הערביים האביונים הצטופפו סביב הפסנתר, משמיעים קריאות התפעלות, שגברו ככל שנחשף כלי הנגינה הגדול והשחור.
    רבים מהצופים התקרבו לגעת בפסנתר, ושלוש האחיות גוננו בגופן על הכלי היקר. פה ושם התפרצו ילדים אמיצים, שניסו לחטוף לוחות עץ, ונסוגו בגלל מכותיו וחבטותיו של ראש הסבלים.
    עם תום פירוק הארגז, שירבב ראש הסבלים את שפתיו כשופר, חירחר בגרונו פקודה לגמלים": "חרררר...חרררר..." ושלושת הגמלים כרעו על ברכיהם. על הגמל הראשון העמיסו הסבלים את ערימת הקרשים המפורקים, ובתושיה של מומחים בסבלות והובלה, נעטף הפסנתר בשמיכות בלויות, הועמס על דבשות שני הגמלים, ונקשר היטב בחבלים שהקיפו את בטנם התפוחה.
    שלושת הסבלים נטלו בידם את החבלים הקשורים לרסן הגמלים. הגמל הראשון הצעיד את גמלו אל חצר סמוכה, פרק את מטען הקרשים היקר, קשר לערימה כלב כנעני מרושע, נעל את שער החצר וחזר אל חבריו – עתה ישמש הגמל שלו ממלא מקום של אחד הגמלים העמוסים בפסנתר, למקרה שייצא מכלל פעולה.
    תפקידם של שני הגמלים המנוסים היה לדאוג שהגמלים שלהם יצעדו יחד ובקצב אחיד. השיירה המוזרה יצאה לדרך:
    ראשון צעד ראש הסבלים.
    אחריו שני מובילי הגמלים.
    בעקבותיהם, מובלים בחבלים, זוג הגמלים...ועל גבם הפסנתר הגדול והשחור.
    צמוד לזנב הגמלים מתרוצצת בת-שבע ובודקת ללא הרף את קשרי החבלים...
    אחריהם – הדליג'נס של מוישה רכטמן ובתוכו רחל ושושנה.
    מאחור – הגמל הפנוי.
    וזנב השיירה – חבורה עליזה מילדי יפו, רצים יחפים וצוהלים.
    "לראשונה, מימי אברהם אבינו, חולפת שיירה כזו בדרכי ארץ-ישראל," חייכה רחל. "הגבעות הללו חזו בקלגסי אויב כובשים, בשיירות פליטים, באורחות סוחרים וברבבות עולים לרגל לירושלים...אבל – זו הפעם הראשונה מבריאת העולם חולפת כאן שיירה מוזרה כזו – מי תאר לעצמו שהתרבות האירופית תפלוש לארצנו על דבשות גמלים..."
    "אולי תתכופפו קצת, שדי שחת בצורת גמלים!" צרחה בת-שבע, כשהגמלים העמוסים בפסנתר עברו מתחת לעץ שקמה ענף, "הענפים עלולים לשרוט את הפסנתר!"
    אט אט נשרו ילדי יפו וחזרו לבתיהם. אך בכל כפר או מאהל בדווי נוספו לזנב השיירה המוני ילדים ערבים יחפים ונלהבים. הדרך התארכה, לפני ראשון-לציון נשמטו וחזרו לבתיהם ילדי בית-דג'ן (כיום בית-דגן). לפני נס-ציונה נשרו הילדים ממאהלי הבדווים, ובכניסה לרחובות נותרו הגמלים עם מטענם, ובת שבע המותשת והדליג'נס עם רחל ושושנה.
    את מקום המלווים שנעלמו תפסו תושבי רחובות וילדיה, אשר עמדו מתפעלים למראה הפסנתר ומתושיית הסבלים, שפרקו את הפסנתר והעלוהו למעלה, אל הבית שהיה מעתה "מגדל שלוש האחיות".
    קודם שהתאוששה בת-שבע מתלאות הדרך וקודם שהתרחצה, היא התיישבה ליד הפסנתר, הקישה על הקלידים וכמעט פרצה בבכי:
    "ידעתי! ידעתי שהפסנתר שלי ייפגע, יתקלקל וצליליו ייפגמו...איפה נמצא בפלשתינה מכוון פסנתרים?"
    רחל ושושנה חיבקו את אחותן, הוליכו אותה לחדר הרחצה וכמעט רחצוה, כאילו היתה ילדה קטנה. וכך, כשריח הרחצה הרענן נודף מגופה, הוליכו אותה למיטתה, וחיש קל שקעה בתרדמה עמוקה.
    בעל הבית הבטיח לטפל בעניין ולהשיג מומחה לפסנתרים.
    כעבור שבוע נשמעה נקישה בדלת חדר האחיות. רחל פתחה ונדהמה – לוליק, הבחור בעל הקסקט, עמד שם, נבוך, ממולל בידיו את כובעו וממלמל:
    "שלום לך רחל...איך הסתדרתן בארץ? מאז פגישתנו בנמל יפו, ביום בואכן, לא שמעתי עליכן דבר. אבל לא לשם כך באתי. תאמרי.. זה... זה כאן? הפסנתר שלכן מקולקל? אמנם, בעלותי לארץ-ישראל נדרתי לא לעסוק במקצועי – תיקון וכיוון פסנתרים, אלא להתפרנס אך ורק מעמל-כפיים, אבל כשנודע לי כי הפסנתר היחיד ברחובות שייך לכן – החלטתי להתיר את הנדר ליום יומיים ..."
    שעות ארוכות טיפל לוליק בפסנתר, פירק, שיפשף, מירק, חיבר, התאים, מתח והתקין ולבסוף, פלאי פלאים – הפסנתר ניגן כראוי וכל צליל בו מדויק להפליא!
    בת-שבע זינקה, חיבקה את לוליק בתודה, התיישבה צמוד לפסנתרה, ידיה ריחפו בקלילות על הקלידים ומנגינה מופלאה מילאה את החדר, יצאה מבעד לחלונות אל המרפסות הרחבות ואל מעבר למעקה, גלשה במורדות הגבעה, זרמה ברחובות וחדרה לכל בית במושבה הקטנה.
    ראשים נדהמים הציצו מבעד לחלונות בהיסוס, כלא מאמינים למשמע אזניהם, דלתות נפתחו, שבתה המלאכה, ילדים פסקו מלשחק.
    אט אט הצטופפו תושבי רחובות סביב "מגדל שלוש האחיות", והקשיבו בדממה לנגינתה של בת-שבע.
    רבים קינחו אפיהם אף ניגבו עיניהם, שנים רבות שלא שמעו מנגינת פסנתר.
    "התרבות הגיעה לארץ-ישראל," מילמלה רחל כמו לעצמה.
    מאז הקונצרט הראשון, נהגה בת-שבע לעמוד ולצפות מחלונה, יום יום בשעת בין-הערביים, וכאשר ראתה את העובדים חוזרים מעבודת השדה, מיהרה אל הפסנתר וליוותה את החוזרים במנגינות עליזות.
    בשעות הבוקר היו ילדי הגן ותלמידי בית-הספר עולים לרגל אל "מגדל שלוש האחיות" לשמוע את צלילי הפסנתר וליהנות מהקונצרט.
    ולוליק, מכוון הפסנתרים? מה עליו? האם נעלם?
    לא. בחצות לילה גילתה אותו רחל יושב בחצר, נשען בגבו אל דקל הוושינגטוניה הצעיר ומתייפח.
    "לוליק?!" נזעקה רחל, נטלה ידו בכפות ידיה. אך לוליק משך את ידו בחזרה והחל לדבר לאט לאט: "כולם, כל חברי ידעו, לא גילו לי דבר ו... ניסו להסתיר ממני את המעשה הנורא והמזעזע של פניה, ארוסתי. וכשבמקרה נתגלה לי מעשה הבגידה שלה בי, כעסתי עליה כעס גדול! אבל למרות הבגידה שלה והזעם שלי – אני עדיין אוהב אותה, אוהב כל כך... רחל, חיי אינם חיים בלעדיה... פוטרתי ממקומות עבודה רבים, לא בגלל עצלותי, כי באמצע היום מצא אותי בעל-הבית כשאני עומד בטל מעבודה וממלמל - 'פניה, מתי תחזרי אלי...?, האמיני לי, רחל, אין טעם לחיי בלי פניה... אני מרגיש כי העולם מתמוטט, לא אוכל להחזיק מעמד בלעדיה..."
    רחל כרכה זרועה סביב כתפיו של לוליק המתייפח ולחשה:
    "הזמן הוא הרופא הטוב ביותר... הזמן החולף יעשה את שלו וירפא את נפשך הדואבת..." אך מיד הרגישה עד כמה מגוחכים היו דבריה, "הנה, ראה, במו ידיך הבאת אושר לאחותי בת-שבע ולכל תושבי רחובות... הכול משבחים את אומנותך..."
    "קיוויתי להתחיל כאן, בארץ-ישראל, בחיים חדשים, להקים משפחה, לבנות בית עם פניה ולהתפרנס מעבודה בשדה ... החלום נגוז ואט אט אני נוכח לדעת כי אני סתם לא-יוצלח... ואין לי עתיד."
    לוליק קם ונעלם אל תוך הלילה, בהותירו את רחל עם תחושה כבדה בלבה.
    ובת-שבע המשיכה להנעים לרחובותיים את זמנם בקונצרטים לפסנתר.


    פרסום פרק זה מוגן ע"י זכויות יוצרים.
    לצורך פרסומו קיבלתי את אישורם של 2 הוצאות ספרים שבשיתוף פעולה ביניהם הופק הספר והסופר עמוס בר עצמו.
    נציגי הוצאות הספרים שאישרו את פרסום הפרק הם גב' בתיה מישור מהוצאת "עם עובד" ( www.am-oved.co.il ) ומר עדי עופר מהוצאת יד בן-צבי ( www.ybz.org.il ).
    אני מודה להם על הסכמתם לפרסום הפרק באתר.